ב”משפט שלמה” (מלכים א’ ה’, יא) זוג נשים עתרו בפני המלך שיפסוק מי מהן היא אמו של התינוק וזאת בהסתמך על גרסאות סותרות בעל-פה. הפרשנים סבורים כי כבר בעת שהנשים מסרו את גרסתן ידע מי
לאחר שבוצע דבר עבירה כזה או אחר, על הרשות החוקרת-אוכפת למצוא ראיות רבות ככל שניתן לצורך הבנת הדרך והאופן שבו בוצעה העבירה, לזהות את הגורם לעבירה ובסופו של דבר להביא בפני הרשות השופטת את אותן
שימוש בכוח פיזי על ילדים אינו עניין חדש. סביר מאוד להניח כי כל הורה עמד במצבים בהם נאלץ להתמודד עם הדילמה להכות או לא להכות. במדינות מודרניות בהן החינוך והתרבות שולטים, השימוש בכוח פיזי לצורכי
עבירות מחשב ועבירות אינטרנט הפכו לעניין שכיח למדי. בשנים האחרונות הנגיעה הדיגיטלית בכל אספקט של חיינו תרמה לשטף כתבי אישום במגוון רחב של עבירות כגון: גניבת מידע, פגיעה בפרטיות, לשון הרע, הימורים, קניין רוחני, חדירה
מקרה שכיח מאין כמותו, אתם מסתמסים להנאתכם עם מאן דהו בעוד זה נוסע ברכבו. אתם יודעים כי הצד השני לשיחת הסמס נוהג ונותר רק לקוות כי גם הצד השני יודע זאת. נפל הפור ובגלל ההתעסקות
נראה שפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק כי עידן המידע מצדיק מתן הרשאה רחבה יותר למדינה לפגוע בפרטיותנו, נבלעה בין הנפקת פייסבוק, דרום תל-אביב בנקודת רתיחה ובדיקות הסאונד של מדונה באצטדיון רמת-גן.
ביום בהיר אחד, החליטה משטרת ישראל כי בהתאם להוראות סימן י”ב לחוק העונשין משנת 1977, יש למפקד מחוז סמכות להורות לספקיות שרותי הגישה לאינטרנט לחסום את הגישה של אזרחי המדינה לאתרי הימורים באינטרנט שמקורם מחוץ
ב-14 יולי 2010 פורסמה ידיעה אשר לעת עתה לא זכתה לתהודה הראויה – לראשונה בישראל הורתה המשטרה לספקיות אינטרנט לחסום גישה לאתרי אינטרנט. הידיעה פורסמה באתרי קבוצת `הארץ` בעברית ובאנגלית וכן באתר `גלובס` אך ללא
אין ספק כי התיקון לחוק העונשין, הגברת האכיפה ומספר לא מבוטל של הרשעות, הגבירו את ההרתעה מפני איסוף וצפייה בתכנים פדופילים. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן לאחרונה ברע“פ 3890/09 ענבר מור
בעקבות התפתחות האינטרנט וכניסתו לכל בית בישראל, בנוסף לעובדה כי ניתן לאחסן אתר אינטרנט בכל מדינה בעולם, נוצר מצב שבו כל אדם יכול לצלם ולהפיץ תמונות של קטינים ברחבי הרשת. בעולם נחלקות הדעות, כאשר בארה“ב
מספר עצום של אתרים באינטרנט מהעולם בכלל ומישראל בפרט, אינם מתעדכנים ונותרים חשופים ופגיעים להתקפה. דוגמה אופיינית היא מצב בו
ספק שרותי תוכנה במהלך תערוכת אינטרנט וורלד 2001, התבקשתי להרצות במפגש פורום C3 של אנשים ומחשבים על נושא ספק שירותי
אמנה חדשה העוסקת בכל הנוגע לפשיעה הקיברנטית קורמת עור וגידים וממש בימים אלה נכנסת לשלב האחרון בו היא תאושר סופית
בשנתיים האחרונות גדלה והתרחבה חברת Google ממנוע חיפוש מוביל בתחומו לתאגיד ענק, אשר כמעט אין תחום מקוון שאין ל-Google נגיעה
מחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי) של משרד המשפטים פרסמה תזכיר חוק הגבלת שימוש במקום למניעת ביצוע עבירות (תיקון – הגבלת גישה
ב”משפט שלמה” (מלכים א’ ה’, יא) זוג נשים עתרו בפני המלך שיפסוק מי מהן היא אמו של התינוק וזאת בהסתמך על גרסאות סותרות בעל-פה. הפרשנים סבורים כי כבר בעת שהנשים
לאחר שבוצע דבר עבירה כזה או אחר, על הרשות החוקרת-אוכפת למצוא ראיות רבות ככל שניתן לצורך הבנת הדרך והאופן שבו בוצעה העבירה, לזהות את הגורם לעבירה ובסופו של דבר להביא
שימוש בכוח פיזי על ילדים אינו עניין חדש. סביר מאוד להניח כי כל הורה עמד במצבים בהם נאלץ להתמודד עם הדילמה להכות או לא להכות. במדינות מודרניות בהן החינוך והתרבות
עבירות מחשב ועבירות אינטרנט הפכו לעניין שכיח למדי. בשנים האחרונות הנגיעה הדיגיטלית בכל אספקט של חיינו תרמה לשטף כתבי אישום במגוון רחב של עבירות כגון: גניבת מידע, פגיעה בפרטיות, לשון
מקרה שכיח מאין כמותו, אתם מסתמסים להנאתכם עם מאן דהו בעוד זה נוסע ברכבו. אתם יודעים כי הצד השני לשיחת הסמס נוהג ונותר רק לקוות כי גם הצד השני יודע
נראה שפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק כי עידן המידע מצדיק מתן הרשאה רחבה יותר למדינה לפגוע בפרטיותנו, נבלעה בין הנפקת פייסבוק, דרום תל-אביב בנקודת רתיחה ובדיקות הסאונד של מדונה
ביום בהיר אחד, החליטה משטרת ישראל כי בהתאם להוראות סימן י”ב לחוק העונשין משנת 1977, יש למפקד מחוז סמכות להורות לספקיות שרותי הגישה לאינטרנט לחסום את הגישה של אזרחי המדינה
ב-14 יולי 2010 פורסמה ידיעה אשר לעת עתה לא זכתה לתהודה הראויה – לראשונה בישראל הורתה המשטרה לספקיות אינטרנט לחסום גישה לאתרי אינטרנט. הידיעה פורסמה באתרי קבוצת `הארץ` בעברית ובאנגלית
אין ספק כי התיקון לחוק העונשין, הגברת האכיפה ומספר לא מבוטל של הרשעות, הגבירו את ההרתעה מפני איסוף וצפייה בתכנים פדופילים. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן
בעקבות התפתחות האינטרנט וכניסתו לכל בית בישראל, בנוסף לעובדה כי ניתן לאחסן אתר אינטרנט בכל מדינה בעולם, נוצר מצב שבו כל אדם יכול לצלם ולהפיץ תמונות של קטינים ברחבי הרשת.
