עם כניסת שנת הלימודים, חשבתי לכתוב מאמר אשר יציג בפני הורים ומורים את הסיכונים הנובעים מנגישות ילדיהם ותלמידיהם למכשור אלקטרוני ולערוצי מידע, כגון מחשבים, טלפונים חכמים ולאינטרנט. לא חלף זמן רב ופורסם כי בני נוער עשו שימוש במצלמת הטלפון בכדי לתעד מעשה אלימות ולהציגו באתר יוטיוב.
מעבר למשמעות והשלכות הפעילות האלימה, ככל שנוגע לשימוש בטכנולוגיה זו דוגמה מובהקת לבעייתיות בגישת קטינים לטכנולוגיה ואשר רק מצביעה על קצה קצהו של הקרחון. במקרה זה, הילד המוכה יכול היה לנקוט בהליכים משפטיים נגד הורי הילד אשר צילם את קטע הוידאו בגין מספר עילות משפטיות, כגון: הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. כאשר הצגתי עניין זה בפני חלק ממכרי אשר הינם הורים ומורים, התברר לי כי רובם מעולם לא חשבו על עניין האחריות ואף אינם מודעים להשלכות מעשי הקטינים הנמצאים תחת סמכותם.
אין ספק כי מתן טכנולוגיה לילדים ובני נוער יש בה יתרונות רבים. יחד עם זאת, כשם שלא הייתם מוסרים לילדיכם את המפתחות לרכב המשפחתי מבלי לוודא כי הם עברו הכשרה ראויה וכן כי הם מבינים את ההשלכות, אני סבור כי כך יש לנהוג בעת שהנכם מאפשרים לקטין נגישות כלשהי לטכנולוגיה מתקדמת. במאמר זה, הראשון מבין שניים, אתמקד בשאלה האם להורים ולמורים יש בכלל אחריות על מעשי ילדיהם ותלמידיהם ובאילו נסיבות. במאמר השני אתייחס להשלכות הנקודתיות של אחריות זו בהתאם לסוגי הטכנולוגיה השונים וכיצד ניתן לצמצם את הסיכון.
בישראל, על ההורים חובה הקבועה בחוק (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962) לדאוג לצרכי ילדיהם, חינוכם, לימודיהם, הכשרתם לחיים ולמשלח ידם. למרות זאת, המחוקק נמנע מלהטיל מפורשות על כתפי ההורים, אחריות גורפת או אחריות שילוחית בגין התנהלות ילדיהם. בסוגריים, המונח "אחריות שילוחית" הינו מונח משפטי המבהיר כי השולח אחראי למעשיו של השלוח, ובענייננו – הילד (השלוח) גורם לנזק וההורים (השולחים) אחראיים לנזק שנגרם. היעדר התייחסות ישירה לאחריות ההורים למעשי ילדיהם הציבה במהלך השנים אתגר לא קטן בפני בתי המשפט, כאשר קטין ביצע עוולה, גרם לנזק והניזוק ביקש לקבל פיצוי מהורי הקטין.
מן הפסיקה המועטה העוסקת בתביעה נגד הורי קטין מעוול ניתן ללמוד כי האחריות של ההורים לתוצאות העוולה שביצעו ילדיהם אינה מוחלטת ואף אינה חלה באופן אוטומטי. בע"א 290/63 אריאלי נ` דיוק, נאמר כי "כידוע, אין בחוק שלנו אחריות שלוחית כללית של הורים בתור שכאלה לרשלנות ילדיהם. אבל הם חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר". כך גם בתא 1225/90 (מחוזי חיפה) צמח כהן נ` מרום ניר, נקבע כי על ההורים חובה להשגיח על ילדיהם שלא יזיקו. מניתוח פסקי הדין והחלטות בתי המשפט השונים מתברר כי על התביעה להוכיח שהורי הקטין לא נהגו במידת הזהירות הרגילה של הורה סביר בכל מקרה ומקרה. במידה ובית המשפט ימצא כי ההורים לא עמדו בסטנדרט "ההורה הסביר" (סטנדרט אשר בית המשפט חושב לראוי ונכון בנסיבות המקרה) יחויבו ההורים לשאת בתוצאות מעשי ילדיהם. רק לאחר שהתביעה עמדה בנטל זה והצליחה לשכנע את בית המשפט, ניתן לחייב את ההורים לשלם את הפיצוי בגין הנזק שילדיהם גרמו.
מתברר גם, כי האחריות למעשי הקטינים, אינה נופלת רק לפתחם של הוריהם. במקרים מסוימים, גם למורים ולמוסדות החינוך אחריות לא מבוטלת על מעשי תלמידיהם. מעיון בפסיקה ניתן לראות בבירור כי קיימת הקבלה בין חובתם של הורים לחובתם של מורים. עקרון זה נקבע לפני שנים רבות בבית המשפט העליון בע"א 41/57, 42/57 עידה נ` ששון "חובתו של מורה לפקח על קטין המסור בידיו, זהה לחובתו של הורה". עמדה זו קיבלה משנה תוקף בע"א 2061/90 מרצ`לי נ` מדינת ישראל "ולעניין מורים – תלמידים עקרון היסוד הוא בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון".
האחריות כלפי אלה שעלולים להיפגע ממעשי הקטין נובעת מן היכולת של ההורים והמורים, בשינויים המחויבים, להדריך, לפקח ולשלוט במידה משמעותית במעשי הקטין. אם כך, מה מידת ההשגחה והפיקוח אשר על המורים וההורים לבצע? בעניין זה חשוב לציין כי בתי המשפט ערים גם לעובדה כי ילדים נוהגים להשתובב (ע"א 6111/03 שרוגו נ` בית הספר כנסת יהודה) וכן כי בדרך כלל לילדים סקרנות רבה, ביצר הרפתקנות ולעיתים בקונדסות (ע"א 10083/04 גודר נ` המועצה האזורית מודיעים). לעובדה זו משמעות לא מבוטלת בעת ההכרעה, אך אין בה כדי לבטל את האחריות של ההורים והמורים לעמוד בסטנדרט ראוי של השגחה ופיקוח.
ככלל, מידת ההדרכה, הפיקוח והשליטה, המצופה מהורים ומורים כלפי ילדיהם ותלמידיהם מצריכה בחינת נסיבות כל מקרה ומקרה לגופו. בע"פ 402/75 אלגביש נ` מדינת ישראל נקבע כי "מידת הפיקוח הנדרשת – גדלה, כמובן, עם גבור הסיכון הצפוי וכפי שראינו לאבחן בין חצר משחקים לבין חדר כיתה, כך יש גם לאבחן בין חצר משחקים לבין חוף הים על סכנותיו וסיכוניו הרבים". לכן בעת שבית המשפט יידרש לעניין, הסטנדרט שיקבע יהיה מידת הפיקוח הסבירה בנסיבות העניין. או במילים אחרות – ככל שהסיכון הצפוי גדול יותר, כך גם מידת הפיקוח הנדרשת תהיה גבוהה יותר.
מן הפסיקה ניכר כי ככל שנוגע לפעילותו הטכנולוגית של הקטין, על ההורים והמורים להקפיד עם חינוך הקטין להתנהלות טכנולוגית ראויה ולהתייחס בכובד ראש להתנהגותו ולהכוונתו על-פי אמות מידה מקובלות, אחרת עלולים ההורים לשאת באחריות לנזקים הנובעים ממעשי הקטינים שבסמכותם. כך למשל, ככל שקיימים יותר סיכויים שהקטין יצלם תמונות או קטעי וידאו של ילדים אחרים בבית הספר ויפרסמם בערוצי מידע שונים, כגון: יוטיוב או שיתוף סלולרי. כך ניתן יותר לצפות מהוריו ומוריו של הקטין להסביר ולחנך ואף לבדוק שהקטין אינו חורג מן השימוש הסביר במכשיר.
לדעתי זה רק עניין של זמן עד אשר הוריו ומוריו של קטין ימצאו עצמם מתגוננים בבית המשפט, בין היתר, בפני תביעות של הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בשם הטוב, פגיעה בפרטיות, עוולות מסחריות וכיו"ב. הרי לפי הפסיקה, קיימת עילה ראויה בנסיבות מסויימות. כך, כאשר ילד שהוריד מן האינטרנט קטעי מוזיקה וסרטים מפרים, הוריו עלולים לשלם כ-100,000 ₪ על כל הפרה. ילד שפגע בפרטיות באמצעות צילום ילדה בשרותי הבנות באמצעות מצלמת הטלפון הסלולרי ופרסומה במגוון דרכים, הוריו ומוריו עלולים לשלם 50,000 ₪ על כל פרסום. ילדה שכתבה בבלוג הכיתתי דברי שקר וכזב על ילדה אחרת, הוריה ומוריה עלולים לפצות את הנפגעת בסכומים הנעים בין 50,000 ₪ ל- 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק לכל פרסום. אלה רק קמצוץ מן המקרים בהם הורים עלולים למצוא עצמם חבים סכומי כסף לא מבוטלים לצדדים שלישיים ולכן כדאי להתייעץ עם עורך דין אינטרנט או עורך דין סייבר המתמחה בתחום.
