לאחרונה צד את עיני פסק הדין בעניין ת“ק 8796-06-08 (ת“ק ת“א) אבי רועי דוביצקי נ` ליאב שפירא אשר ניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב ועסק בבריונות מקוונת. בית המשפט קבע כי כחלק ממדיניות משפטית ראויה ורצויה בישראל יש להפוך ספק שירותי תוכן באינטרנט, מסוג אתר הכרויות, ל-“שומר סף“ בעל אחריות גבוהה יותר מספקי שרותי תוכן אחרים. בית המשפט מסביר כי מימושה של מדיניות זו תתבצע באמצעות הקמת “מנגנון הגנה יעיל“ אשר יערים “קשיים משמעותיים“ על המעוניין לפגוע בשמו הטוב של אדם באינטרנט.
למרות הניצול הציני של איצטלת האנונימיות באינטרנט על ידי בריון מוג לב, עדיין אינני סבור כי תוצאות פסק הדין אכן מציגות מדיניות ראויה ולבטח שאינה רצויה. מסקנות בית המשפט לתביעות קטנות אינן עולות בקנה אחד עם פסקי הדין שניתנו בבתי משפט גבוהים יותר בישראל והמגמה הבינלאומית בנוגע להטלת אחריות על כתפי ספקי שרותים באינטרנט.
אתחיל בכך שמסלול הדיון בתביעות קטנות, נועד לאותן תביעות בהן הסכום הנתבע נמוך, מסכת הראיות פשוטה וקיים בסיס משפטי איתן המאפשר דיון מהיר, פשוט ונוח לצדדים. בית המשפט לתביעות קטנות, אינו ערוך במתכונתו ובסדרי הדין שנקבעו לו לקיים בירור עובדתי מעמיק בשאלות המורכבות הרבות שעמדו על הפרק. כך גם אין זה ראוי כי בית המשפט לתביעות קטנות יהיה הפורום הראשון שיקבע תחילתן של הלכות מהותיות כפי שנקבעו במקרה זה.
כמו כן, בכל הכרעה שיפוטית ראוי כי מסקנות בית המשפט יהיו מושתתות אך ורק על ראיות שהובאו לפניו. לכן בית המשפט צריך להיזהר מהכרעה על-סמך ידיעה אישית בלבד. מעיון במסקנותיו של בית המשפט נראה כי הוא הגיע למספר מסקנות עובדתיות מרכזיות, מבלי שעמדו בפניו ראיות, עדויות תומכות וחוות-דעת מקצועיות. כך למשל, בית המשפט קובע כי במקרים רבים הפגיעה באתר הכרויות חמורה מפגיעה בפורום או בטוקבק. מהיכן יודע בית המשפט להעיד על אותם “מקרים רבים“ או על עוצמת הפגיעה? האם בידיו סטטיסטיקה, חוות דעת של מומחה או לכל הפחות תחושה סובייקטיבית של הנפגע?. מדוע סבור בית המשפט כי אין כאלה שיפגעו יותר מפרסום בפורום או מפרסום בטוקבק של אתר חדשות מאשר מפרסום באתר הכרויות?.
בקצרה, אלה פרטי המקרה. אלמוני פרסם תמונה ומספר טלפון נייד של אחד העונה לשם רועי דוביצקי באתר ההיכרויות “Meet Me“. האלמוני לא בחל ופרסם את פרטי התובע תחת הכותרות: “מחפש קטינות להיכרות משעשעת“, “מציע שירותי מין לנשים תמורת תשלום“ וכן “לנערות בחינם“. כשהתברר לתובע על הפרסום, פנה אל בעלי אתר ההכרויות, ליאב שפירא, וביקש כי הפרסום יוסר וכן כי תפורסם הודעת התנצלות באתר. הנתבע הסיר את הפרסום באופן מיידי, אולם סרב לפרסם הודעת התנצלות באתר. התובע לא הסתפק בכך ופתח בהליכי תביעה. הנתבע נקט בקו הגנה הקובע כי לנוכח אופיו של האתר והחשיבות בשמירה על אנונימיות הפונים, אין כל דרך ראויה “לסינון הפונים“. עם זאת, הנתבע העיד כי כי הוא מודע לשימוש הציני באתרו ולכן הקים מערכת “הודעה והסרה“ אשר תספק מענה מהיר ויעיל להסרת פרסום פוגע תוך זמן קצר ביותר, כפי שאכן קרה.
בית המשפט קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע נגד התובע אך לא ניתן להטיל אחריות ישירה על הנתבע מאחר והוא אינו מקור הפרסום. כך גם לא ניתן להטיל על הנתבע אחריות מכוח עורך אמצעי תקשורת. עד כה מדובר בהחלטה ראויה המבוססת היטב על תכלית החוק ופסקי דין אחרים שניתנו בערכאות גבוהות יותר. למרות שהתובע לא עשה דבר כדי לחשוף את פרטי המפרסם האנונימי, בית המשפט החליט לבחון האם ניתן להטיל אחריות כללית על בעל האתר ולאו דווקא אחריות בגין לשון הרע. במילים אחרות, גם אם על-פי חוק איסור לשון הרע הנתבע אינו אחראי לנזק שנגרם לתובע, עדיין יכול להיות שהנתבע ימצא אחראי תחת דיני הנזיקין הכלליים.
בפסק הדין מגיע בית המשפט למסקנה כי פשטות הליך פתיחת הכרטיס האישי ובעיקר האנונימיות של התהליך, הופכת את האתר לכלי זמין ל“סגירת חשבונות“ עם אנשים אחרים. על גב מסקנה זו ממשיך בית המשפט וקובע כי שמירה על שמו הטוב של אדם חשובה עד כדי כך שיש להטיל אחריות על בעל אתר לפצות את אלה שנפגעו מן המשתמשים באתר.
אתם בטח שואלים – האם בכל מקרה קיימת אחריות על האתר לפצות נפגע כלשהו? ובית המשפט לתביעות קטנות עונה – אם בעל האתר לא פעל כדי לצמצם את האפשרות לשימוש לרעה באתר אז עליו לפצות את הנפגע. נשמע מאוד הגיוני, אך אין עדיין חוק המסדיר עניין זה. זאת אומרת, המחוקק לא סיפק הנחיות ברורות כיצד על בעל אתר לפעול בכדי לצמצם את השימוש לרעה באתרו. אם אין חוק, פונים לפסיקה ובתי המשפט בישראל דנו כבר בסוגיה זו והגיעו למסקנה כי ה- “משהו ממשי“ הזה אינו מצריך סינון מראש אלא התנהלות ראויה בדיעבד ולשם כך יש להשתמש במנגנון “הודעה והסרה“, כפי שעשה בעל האתר בענייננו. בפרשת בורוכוב נ` פורן נקבע כי בכדי שבעל האתר יהיה אחראי צריך להוכיח: ידיעה בפועל – רק אם הנפגע פונה ומתריע ודורש, קמה החובה למחוק ובמידה והנפגע איננו פונה – בעל האתר פטור מאחריות; ודאות הפגיעה –בעל האתר יהיה אחראי רק אם הפרסום פוגע ואסור באופן חד משמעי וניכר על פניו, כאשר יש לזכור כי בעל האתר איננו המפרסם או מקור הידיעה ולכן אין לבעל האתר זיקה ישירה ויכולת בדיקה מקיפה של אמיתות הידיעה או של היותה מוגנת בחוק; יכולת המניעה – בעל האתר יהיה אחראי רק עד כמה שיוכל, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע. בפרשת סודרי נ` שטלריד, נקבע כי בעל אתר אינו אחראי לפרסום של משתמשיו. נקבע גם כי קיים ערך חברתי למתן במה לפרסום מידע לא מצונזר ומסונן מראש וכי הטלת אחריות על בעל האתר, תביא לפגיעה בחופש הביטוי ובאפשרות זרימת מידע, אשר ברובו הינו מידע אמיתי, שאין מניעה לפרסמו. החלטות אלה עומדות בקנה אחד עם הדין שחל במדינות כמו ארה“ב ומדינות מערב אירופה.
למרות שבעל האתר הקים מערכת “הודעה והסרה“ אשר תפקדה באופן מצויין, בית המשפט סבור אחרת וקובע כי אין די במערכת זו בכדי לצמצם את השימוש לרעה בפלטפורמה האינטרנטית. הסיבה לכך, אומר בית המשפט, נעוצה בעובדה שההסרה מתבצעת רק לאחר פרסום לשון הרע ואינה מונעת אותו מראש. בית המשפט סבור גם כי יש הבדל בין אתר הכרויות באינטרנט בניגוד לאתרי תוכן אחרים. משלא היה באתר מנגנון הגנה משמעותי אשר יפחית באופן ניכר את האפשרות לפגיעה בשם הטוב, התרשל בעל האתר ועליו לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו.
בית המשפט קובע כי על ספק השרותים לבצע פעולת סינון ומדגיש כי אין מדובר בסינון גורף אלא בסינון שיתמקד בתכנים בעיתיים, למשל כאלה המקימים חשש לעבירה פלילית פוטנציאלית, דברי בלע ונאצה. זו קביעה בעייתית במיוחד. ברור כי בעל האתר אינו יכול לדעת מהן הנסיבות, הדמויות, ההקשרים וכיו“ב בפרסום. לכן מה התועלת בסינון כאשר אין מסנן מתאים.
בית המשפט מציין כי הסינון שהוא ממליץ עליו מתבצע באופן קבוע על ידי אתרי החדשות באינטרנט. שוב, מהיכן יודע בית המשפט כי סינון שכזה מתבצע, היכן מתבצע ובאיזו רמה? במידה ומדובר בידיעה מוסמכת מדוע לא פרט בפסק דינו את מקור הידיעה. גם אם טענה זו נכונה, הרי אין לצפות כי כל ספקי השירותים באינטרנט יפעלו באופן זהה לאתרי חדשות, הרי מדובר בשרותים ותכנים שונים. מעבר לכך, לא לכל האתרים אמצעים כלכליים וכוח אדם כשם שיש לאתרי החדשות הגדולים.
בפועל, יישום פסק הדין, הופך חלק ניכר מבעלי אתרי האינטרנט לשומרי סף, ללא כל צורך ובעלות כבדה מאוד לבעלי האתרים ולציבור כאחד. אם אכן זו תהיה המדיניות בסופו של דבר, התוצאה לא תאחר לבוא והתפתחות האינטרנט הישראלי תצונן באופן משמעותי עד כדי מצב קיפאון. דווקא בעידן בו אנו נמצאים, המתאפיין בתמורות רבות החלות בקצב מהיר, בכדי לשמר את יעילות זרימתו, עיבודו ומימושו של מידע – על הרשות השופטת לבחון, על בסיס קבוע, את השפעת הסביבה על כל הגורמים הנמצאים בצמתי המידע והשפעתם של גורמים אלה על הסביבה. הניסיון להטיל אחריות מוגברת, מעבר לזו הקיימת כיום, על ספקי שירותי תוכן באינטרנט, יפגע באופן אנוש בזכויות יסוד אחרות כגון חופש הביטוי, יחטיא את המטרה ואפשר שיוביל לפגיעה אנושה בערכים הדמוקרטיים של החברה בכללותה. כולי תקווה כי המחוקק יאיץ את תהליך החקיקה בכדי שלהבא לא נאלץ להתמודד בפני פסקי דין סותרים.
