יום לאחר ההכרזה על הגבלת אירועים ל-100 איש בעקבות התפשטות נגיף הקוביד-19, ממשפחת וירוס הקורונה, הגעתי לחתונת בת-דודתי. האירוע אשר תוכנן עבור כ-700 אורחים, הצטמק בהתאם להגבלה החדשה, המיקום שונה וכנראה שגם הקייטרניג. בעודי סופג את האוירה המיוחדת השמורה לחתונות קטנות וחברים מצחיקים, תהיתי ביני לביני, מה תהינה ההשלכות המשפטיות כאשר בצוק העיתים, כמעט כל אחד מאיתנו נאלץ או יאלץ לבטל התחייבות כלשהי כלפי אחר.
אין זה סוד כי הסכמים צריך לקיים וכל עוד ההסכם נכרת באופן תקין, הצדדים קראו והבינו מה תפקידם בהתקשרות, על כל צד לעמוד בהתחייבויותיו. אך מה קורה כאשר ביצוע ההסכם בלתי אפשרי בעקבות אירוע חריג? ותסכימו איתי כי מגפת הקורונה נחשבת לאירוע חריג במיוחד. בז’רגון המשפטנים מדובר בדוקטרינת “כח עליון” (Force Majeure) המסכל את יכולת מי מן הצדדים לקיים את התחייבויותיו בהסכם.
בישראל, ביטול הסכם בעילת כח עליון מעוגן בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל”א-1970. זה המקום לציין כי במידה ומדובר בהסכם לממכר טובין בינלאומי, סעיף 79 לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) תש”ס-1999,מאפשר סיכול הסכם מכח החלת אמנת האומות המאוחדות
מפאת חשיבותו של סעיף 18 לחוק החוזים תרופות, “פטור בשל אונס או סיכול החוזה”, להלן לשונו:
“18. (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו.”
כפי שניתן לראות, הסעיף מורכב משתי הוראות. הראשונה קובעת כי במקרים שבהם קיום ההסכם בלתי אפשרי והצד המפר לא ידע, לא יכול היה לדעת ולא יכול היה למנוע את הנסיבות אשר הובילו להפרה – אין עילה לאכיפת ההסכם או לקבלת פיצויים.
ההוראה השנייה קובעת כי גם אם סוכל הסכם על-ידי כח עליון, בית המשפט רשאי לחייב את מי מן הצדדים להשיב את מה שקיבלו מן הצד השני, לקבוע כי על צד לשלם עבור מה שקיבל וכן לקבוע כי על הצד המפר לשפות את הנפגע על הוצאות סבירות והכל בכפוף לשיקול דעת בית המשפט.
עם השנים צמצמו בתי המשפט את היכולת להשתמש בסעיף זה עד כדי כך שמלחמה אינה מהווה כח עליון מאחר והיא צפויה להתרחש בישראל (ע”א 715/78 אריה כץ נ’ נצחוני מזרחי בע”מ, לג(3) 639 (1979)). מאידך, כאשר נגזר על עובד מאסר, יש לראות בכך משום סיכול של חוזה העבודה (עב’ (י-ם) 3210/06 אלחלביה זיאד אחמד חוסין – גיא חנוני בניה ופיתוח בע”מ, (27.07.2011))
היעדר הודאות, האם בית המשפט יכיר בעילת הסיכול או לא מכח סעיף 18 לחוק החוזים תרופות, ניתנת לפתרון פשוט ומהיר. בעת ניסוח ההסכם יש להוסיף סעיף כח עליון המוסכם על הצדדים. אם יתרחש אירוע כלשהו המסכל את מימושו של הסכם, ניתן יהיה להפסיק. גישה זו עדיפה על ניהול הליך משפטי לצורך שכנוע בית המשפט כי מדובר בעניין הנכנס בגדר סעיף 18 לחוק החוזים תרופות.
אך מה קורה אם אין סעיף כח עליון בהסכם הקובע כי במקרים של מפגע טבע או מגיפה ניתן להפסיק את ההסכם? מה יכולה להיות החלטת בתי המשפט בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם אשר סוכל לאור השלכות מגפת הקורונה?
אני סבור כי כל עוד ההסכם נכרת לפני ההתפרצות ועד בסמוך אליה, לא ניתן היה לדעת על התפרצות הקורונה בעולם ובישראל ולכן על בתי המשפט להכיר באירוע המגפה כאירוע המסכל את קיומו של ההסכם. יחד עם זאת, זכרו את ההוראה השנייה המאפשרת לבית המשפט לפסוק השבה ושיפוי בהתאם לנתונים ספציפיים של ההסכם והצדדים.
ומה לגבי הסכמים אשר נכרתים כעת, לאחר פרוץ המגיפה? הטענה כי לא ידעתם או לא יכולתם לדעת על המגיפה והשלכותיה, לא תחזיק מים. משכך כדאי להכניס להסכם את סעיף כח עליון ולהשקיע מחשבה בניסוחו, כך שיהיה ברור באילו אירועים עתידיים ניתן יהיה להפסיק את ההסכם ומה ההשלכות של ההפסקה.
