מקרה שכיח מאין כמותו, אתם מסתמסים להנאתכם עם מאן דהו בעוד זה נוסע ברכבו. אתם יודעים כי הצד השני לשיחת הסמס נוהג ונותר רק לקוות כי גם הצד השני יודע זאת. נפל הפור ובגלל ההתעסקות עם קריאת/כתיבת הסמס בעת הנהיגה, מתרחשת תאונת דרכים והרכב מתנגש ברכב אחר מאחור. לאחר שקט של מספר דקות ארוכות, אתם מקבלים סמס מן הנהג שכותב כי התרחשה תאונת דרכים, שלום לנהגים ורק לרכוש נגרם נזק.
חלפו שלושה חודשים, שכחתם כבר ממזמן את הסיפור, הרכב תוקן וסמסים רבים חלפו תחת אצבעותיכם. בוקר אחד, אתם שומעים דפיקה על הדלת. בעברה השני עומד הדוור ומוסר לכם דואר רשום. אתם חותמים כמקובל, מודים לדוור ומגיפים את הדלת. בשלב הזה אתם כבר מעוד מעוניינים לדעת מי שולח לכם דואר רשום. מתברר כי נפתחה נגדכם תביעה על-ידי בעל הרכב הניזוק, זה שרכבו היה מלפנים בעת התאונה.
מה פתאום הוא תובע אותי? מה אני עשיתי? בכלל לא הייתי שם? נראה לי שמדובר בטעות אחת גדולה, חולפים במחשבתכם. אולם, מקריאת כתב התביעה מתברר כי אין זו טעות, אתם נתבעתם במודע ומסיבה מאוד מעניינת. מכתב התביעה עולה כי כאשר הסתמסתם עם נהג, ביודעין כי התקשורת מתבצעת בשעת נסיעה, הרי שיש לכם חלק בלתי נפרד מהיסח דעתו של הנהג אשר הוביל לאיבוד השליטה ברכב וגרימת התאונה. בנסיבות אלה, יש לכם אחריות, כזו או אחרת, ומשכך אתם נתבעים לשלם פיצוי לניזוק.
עד כמה שהתסריט הזה נשמע בדיוני, הוגשה תביעה שכזו בניו-ג'רזי, ארצות הברית . שם הנהג גרם לנזק לרכוש ולגוף והודה באשמה הפלילית. כאשר הוגשה התביעה גם נגד בת שיחו של הנהג, יא כמובן מאוד הופתעה, אך מתסבר כי בית המשפט סבר כי אין נגדה עילה ראויה ולפני כשבועיים דחה את התביעה מנסיבותיה. למרות זאת, העובדה שהוגשה תביעה שכזו וההיגיון המשפטי מאחוריה גרמה לי לתהות האם בנסיבות מסוימות ניתן יהיה לפתוח בהליכים שכאלה בישראל כך שבסופו של דבר בית המשפט ימצא את הנהג ואת בן שיחו אחראים לנזק שנגרם בתאונה, גם אם בן השיח היה בביתו בעת התאונה.
בשלב הזה לא ניכנס לשאלת האחריות הפלילית אלא לאחריות בגין נזק כספי. לצורך כך נפשט את הדברים ונניח כי אירעה תאונה הנובעת מנהג שעסק בהתכתבות כזו או אחרת בעת הנהיגה ואין חולק כי נהג ברשלנות. נניח גם כי ניתן להוכיח כי בן השיח בצד השני היה מודע לכך שהנהג נוהג תוך כדי התכתבות. האם בנסיבות אלה ניתן להטיל על בן השיח אחריות לגרימת התאונה?
סעיף 11 לפקודת הנזיקין מלמד כי אין כל בעיה לפתוח בהליכים משפטיים נגד הנהג ובן שיחו יחדיו ולתבוע משניהם לשלם את מלוא הנזק שנגרם ביחד או לחוד. סעיף 12 לפקודה קובע כי ניתן לתבוע את מי שמשתתף או מסייע למעשה (נהיגה) או מחדל (עיסוק בתכתובת במקום בנהיגה). בשלב הזה כל שצריך לטעון כי בהתאם לקבוע בסעיף 35 לפקודה בעת שבן שיחו של הנהג השתתף ביודעין בפעילות הפוגמת ביכולת הנהיגה ובין היתר מהווה עבירה על החוק, הרי יש בכך כדי להוות מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה בנסיבות העניין ולכן התרשל ומאחר ובנסיבות העניין חובה עליו שלא לנהוג כפי שנהג, הרי שהינו רשלן ואם בכך גרם נזק לזולת, הרי שביצע עוולה. כך גם לעניין סעיף 36 לפקודה, כאשר בן שיחו של הנהג היה אמור לדעת מראש כי השתתפותו בשיחה פוגמת ביכולת נהיגת הנהג ועלולה לגרום לתאונת דרכים ולנזק לרכוש.
אמנם, ההנחה כי יש עילת תביעה נגד בן שיחו של הנהג לנזק שנגרם בתאונת הדרכים נשמעת כמשהו מוזר. למרות זאת, במחשבה נוספת אין היא כל כך מוזרה, במיוחד כאשר בוחנים את הדברים לגופם. כך למשל, נהג שפנה לבוחן רכב, שילם לו כסף בכדי שיעביר את הרכב טסט ושניהם יודעים שהבלמים אינם תקינים. האם יש לבוחן הרכב אחריות לנזק הנובע מתאונת דרכים בגלל שהבלמים לא תפקדו? בוודאי. דוגמה אחרת, אדם שנותן את רכבו לאחר בידיעה כי לזה אין רישיון ואינו יודע לנהוג, האם יש לבעל הרכב אחריות בגין נזק שיגרום הנהג? בוודאי.
לכן, ככל שנוגע ללשון פקודת הנזיקין בישראל, ניתן להגיש תביעה נגד בן שיחו של נהג אשר ידע כי התקשורת בין השניים אינה מאפשרת לנהג להתמקד בנהיגה וכתוצאה מכך עלולה להתרחש התאונה וזאת למרות שלא היה ברכב בעת התאונה. ואם כבר עוסקים בסוג מיוחד זה של אחריות, זה המקום לציין כי העילה אינה מצומצמת דווקא לתאונות דרכים. בכל תאונה בה נגרם נזק הנובע מהיסח דעת במהלך תקשורת עם אחר, וניתן להוכיח כי בן השיח ידע או היה אמור לדעת שדעתו של גורם התאונה מוסחת ועלולה להיגרם התאונה, לניזוק קמה עילת תביעה.
זה רק עניין של זמן עד שנראה תביעות כאלה בישראל ובכלל אין כל סיבה שאלה יוגבלו אך ורק לטכנולוגיה אחת. הרי את ההנחה כי הנזק נגרם כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הנהג יחד עם בן שיחו ניתן להציב במספר רב של מקרים המתרחשים על בסיס יומי בעשרות אם לא מאות אלפי רכבים בישראל.
כך למשל ניתן לטעון כי פלוני המשוחח עם נהג אשר מחזיק את הטלפון הנייד ובידו נוהג עם יד אחת, אחראי לנזק שיגרם מתאונת דרכים אשר התרחשה במהלך השיחה וזאת אם ידע או היה עליו לדעת כי הנהג משוחח ללא דיבורית. כמובן שאין הטענה מוגבלת לשיחת טלפון או סמס. כל תקשורת במהלך הנהיגה המצריכה קריאה ו/או הקלדה במהלך הנהיגה הינה עילה מספקת לקביעת רשלנותו של הנהג. כך למשל, הנהג יכול לשלוח דואר אלקטרוני או התכתב באמצעות שירותים אחרים אשר מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק ואחרות מספקות.
דרך אגב, למי שאומר בשלב זה לעצמו כי אין מצב בעולם שמישהו יוכל להוכיח כי התאונה התרחשה במהלך תקשורת כזו או אחרת, טועה טעות מרה. שעת התאונה ניתנת לקביעה בחלק ניכר מן המקרים באמצעים שונים כגון: עדות הצדדים לתאונה, עדות העדים לתאונה, מצלמות וידאו המתעדות את כבישי ישראל, שעוני מחוג שהפסיקו לעבוד בעת שנפגעו במסגרת התאונה ועוד.
בשלב זה, כל מה שמשטרת ישראל צריכה לעשות הוא לפנות לבית המשפט ולקבל צו קבלת נתוני תקשורת, לפי תעודת הזהות של הנהג ו/או מספר הסלולרי שלו ו/או כל מאפיין נוסף הנדרש לצורך קבלת המידע המבוקש מספקיות השירותים הטכנולוגיים השונים. או אז לפנות לספקיות שרותי הטלפוניה/סמס/דוא"ל וכיו"ב ולבקש לדעת האם הייתה תנועת מידע בין הנהג לצד שלישי במועד התאונה. ניתן גם לקבל את המידע המבוקש ממכשירי הקצה (טלפון סלולרי, מחשב נייד, מערכת סטריאו חכמה וכיו"ב) הנמצאים ברכב וכמובן שניתן לבדוק את חשבון הטוויטר, פייסבוק, מסנג'ר, סקייפ ואחרים ומהם לקבל את המידע המבוקש.
כעת לאחר שנמצאה פעילותו התקשורתית של הנהג בעת התאונה, ניתן לדעת בחלק ניכר מן המקרים – עם מי פעילות זו נעשתה. או אז, באם אין לנהג דיבורית ברכב, נשלחו תכתובות דוא"ל או מסרים קצרים במהלך הזמן שנהג, הרי שניתן לטעון כנגד הנהג כי התאונה התרחשה בגלל רשלנותו וככל שקשור לבן/בת שיחו, אתם כבר יודעים מה יכול לקרות.
נקודה נוספת למחשבה, ניחא האחריות לנזק כספי, אך מה עם התאונה תגרום לפציעות בגוף ואף, חס וחלילה, להרוגים. בנסיבות אלה אם בתי המשפט יכירו באחריות משותפת של הנהג ובין שיחו, הרי שהדרך לאיבוד רישיון הנהיגה ואף למאסר ממושך, קצרה מאוד. כן, כן, גם למי שלא נהג.
מה אתם חושבים?
