הצעת החוק המקורית הציעה לחייב ספקיות אינטרנט להציע שירותי סינון אתרים במודל של ברירת מחדל ( Opt-Out ) כאשר מנוי שאינו מעוניין בשירות הסינון יוכל לפנות לספקית ולבקש שלא לקבל את שירותי הסינון. בעקבות המחלוקת שהתעוררה סביב הנוסח המקורי, הוחלט לרכך אותו כך שספקיות אינטרנט תחוייבנה לפנות ללקוחות במייל ובמסרון וליידע אותם בדבר האפשרות לסנן אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים ללא תשלום.
כך, מדבריה של ח”כ שולי מועלם: ” הנוסח של ההצעה רוכך. אף אחד לא סוגר את האינטרנט ולא עושה כאן רשימות שחורות… הרשת מלאה תכנים שכולנו היינו שמחים שהילדים והנוער שלנו לא ייחשפו אליהם. היום לילד יותר קל לצרוך פורנוגרפיה מלקנות ארטיק במכולת”.
חברת הכנסת משלבת בדבריה שני מושגים השונים בתכלית זה מזה – “חשיפה” ו”צריכה”. המונח “חשיפה” מתייחס לפעולה פסיבית, צריכה בלתי מכוונת של תכנים פוגעניים. תחת הגדרה זו עשויים להיכלל מקרים בהם גולש נתקל בתוכן “פוגעני” מבחינתו באקראי, כמו על ידי חשיפה לבאנרים ופרסומות באתרים שאינם אתרי פורנו. במקרים הללו, החוק עשוי להועיל, אך רק במידה ושירותי הסינון יאפשרו חסימה של תכנים פוגעניים באתרים שאינם מוגדרים כאתרים פורנוגרפיים או במקרים בהם גולש יגיע בטעות לאתר פוגעני כזה או אחר. בכל מקרה, נראה כי זהו מיעוט זניח של מקרים.
בדברי ההסבר להצעת החוק מוצגים נתונים המצביעים על כך כי 60% מן הילדים בישראל בגילאים תשע עד חמש-עשרה גולשים באתרים פורנוגרפיים. לא יהיה זה מוגזם להניח כי אותם 60% או לפחות מרביתם צורכים את התכנים במתכוון. במקרה של צריכה להבדיל מחשיפה, קשה להאמין כי החוק, אם יעבור, יוכל לתת מענה לתופעה. יתרה מכך, לא בטוח כי זו הדרך הנכונה לטפל בסוגיה.
צודקת חברת הכנסת מועלם. עניין של מה בכך לצרוך בימנו פורנוגרפיה. היא זמינה, חינמית במקרים רבים וכל זאטוט עם קצת רצון וחיבור לאינטרנט יוכל למצוא אותה. כבר היום הורים רבים עושים שימוש בתוכנות לסינון אתרים המוצעות ברשת או מפעילים אמצעי בקרה על צריכת האינטרנט של ילדיהם, בין אם בעזרת שירותי סינון אתרים, ניטור פעילות הילדים ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ ובין אם דרך חינוך ושיח עם הילדים אודות הסכנות שבאינטרנט. ניכר כי הנושא נמצא במודעות גם ללא עזרת המחוקק, וכך גם האחריות המוטלת על ההורים בכל הנוגע לחינוך ילדיהם.
מה שהורים רבים וכנראה גם מנסחי הצעת החוק, לא לוקחים בחשבון, הוא שגם אינטרנט מסונן ניתן לעקוף. ילדים נמצאים בסביבת אינטרנט וטכנולוגיה כמעט למן היום שבו נולדו. עד גיל שמונה, מרבית הילדים כבר מבינים טכנולוגיה ואינטרנט טוב יותר מהוריהם, כך שנראה שכמו בתחומים רבים אחרים גם כאן דור ההורים נמצא בעמדת נחיתות.
המחוקק הישראלי נכשל כישלון חרוץ בכל הנוגע לחקיקה רלוונטית ועולם המשפט הישראלי מקרטע בניסיונו להדביק את הקצב של חידושי הטכנולוגיה. באופן דומה לניסיון ההורים להדביק את קצב ילדיהם אשר נולדו עם אייפד ביד. במקרים רבים עוד בטרם יבשה הדיו על דבר חקיקה או הצעת חקיקה, והנה היא כבר לא רלוונטית. לכן, ניתן לומר כי הצעת חוק הפורנו מעולם לא הייתה רלוונטית.
כפי שטובי ההאקרים מצליחים להתאים את עצמם לפיתוחים האחרונים בעולם אבטחת המידע ולהיות תמיד כמה צעדים לפני חברות הסייבר, כך גם ה”האקרים” הפרטיים והיצירתיים שלנו. ילדים יודעים לתפעל את הרשת טוב מאיתנו וכבר יודעים איך לעקוף את החסימות, בין אם על-ידי שימוש ברשתות WiFi ציבוריות, שימוש במנועי חיפוש אנונימיים העוקפים את החסימות, העברת תמונות וסרטונים במייל או בקבוצות וואטסאפ וכדומה. יתרה מזו, עצם האיסור הגורף יתן מוטיבציה מוגברת לילדינו לצרוך את הדבר ה”אסור” ולחפש דרכים חדשות ויצירתיות בכדי להגיע אל “מדף הממתקים” האינטרנטי.
כל זאת מבלי להתייחס לחשש שמעלים מתנגדי ההצעה מכך שהחוק יהווה פתח ליצירת ‘רשימות שחורות’ של תכנים פוגעניים. החוק אמנם קיבל את השם הלא רשמי “חוק הפורנו”, אך רשימת התכנים הפוגעניים שבו אינה מסתכמת בפורנוגרפיה בלבד והיא למעשה רשימה פתוחה כאשרמנסחי ההצעה שמרו לעצמם את הזכות להרחיב רשימה זו בעתיד.
במקרה של חוק הפורנו, גם אם יעבור ולבסוף ימצא מקומו בספר החוקים הישראלי, לכל היותר יוכל להועיל במניעת חשיפה בלתי מכוונת לתכנים פוגעניים, אך לא יהווה לדעתנו תחליף יעיל לחינוך, העלאת מודעות ותקשורת פתוחה בין הורים וילדים.
האפשרות המדאיגה יותר היא שהציבור הישראלי יישאר עם קליפת חקיקה חלולה שניתן יהיה בבוא העת לצקת לתוכה תוכן המגביל זכויות יסוד כגון חופש הביטוי והזכות לצרוך מידע חופשי.
נציין כי בחודש דצמבר הוגשה הצעה בעלת אופי דומה לבית הנבחרים של מדינת דרום קרוליינה בארה”ב. ההצעה עתידה להיבחן בתחילת 2017. בדומה להצעת החוק הישראלית, מטרת ההצעה האמריקנית לחסום גישה לאתרים פורנוגרפיים ולמנוע חשיפה של ילדים ונוער לחומרים פורנוגרפיים.
להבדיל מההצעה הישראלית, נראה כי ההצעה האמריקנית מתמקדת בפורנוגרפיה ותעשיית המין ולא מתיימרת לחלוש על תחומים נוספים. בנוסף, הרעיון מאחורי הצעת החוק האמריקני הוא לחייב יצרני מחשבים וטאבלטים להתקין טכנולוגיה החוסמת גישה לאתרים פורנוגרפיים על גבי מכשירים. כלומר, בשונה מההצעה הישראלית, כאן תתבצע החסימה ברמת היצרן ולא ברמת ספקיות האינטרנט.
יוזמי ההצעה האמריקנית לא פירטו כיצד תתאפשר החסימה מבחינה טכנולוגית ונראה שהדבר עדיין לא ברור גם להם. כמו כן, לא הוסבר כיצד יתמודדו מנסחי ההצעה עם התנגשות אפשרית בין הצעת החוק לבין התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, המגן על חופש הביטוי.
אמנם ההצעה האמריקנית לוטה בערפל באשר לאופן יישומה והגם שמדובר ביוזמה מקומית וראשונית מאוד, ניתן ללמוד מכך על הלך רוח שמרני ופטרנליסטי התופס לו אחיזה הן בארה”ב והן בישראל ועל רצון לגונן על אזרחים נגד תכנים פוגעניים, לעתים על חשבון חירות הפרט ושיקול הדעת העצמאי של האזרח.
גם בישראל חלו התפתחויות מאז עלתה הצעת החוק לראשונה על שולחנו של המחוקק.
ביום 15.03.17, אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של ח”כ מיקי זוהר מהליכוד, המציעה סיוע כלכלי לספקיות אינטרנט אשר יפעילו מערכת המגבילה את גישת הגולשים לאתרי פורנוגרפיה והימורים ומאפשרת גישה אל התכנים באמצעות קוד אישי. לדעת מנסח ההצעה, מדובר בדרך ראויה אשר תאפשר מצד אחד הגנה על קטינים מפני חשיפה לחומרים פוגעניים ומצד שני תאפשר לגולשים מבוגרים לגשת אל התכנים, במקביל ליכולתם להנהיג פיקוח הורי על הרגלי הגלישה של ילדיהם.
נציין כי איגוד האינטרנט הישראלי התנגד נחרצות למהלך ונציגיו טענו כי מדובר למעשה בשוחד שמטרתו קידום חקיקה בלתי ראויה אשר תביא ליצירת רשימות שחורות של צרכני פורנוגרפיה והימורים ברשת.
