הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב מזכירה לי את המשפט המחוזי מאוד של הגשש החיוור – חוח של צחוק בין שושנות הבכי. מן הפן החיובי, מדובר במהלך חשוב ונדרש לאור החלטתו, המפתיעה יש לומר, של בית המשפט העליון מלפני מספר חודשים. מן הצד השני, ההצעה לוקה בחסר רב ואם תהפוך לדבר חוק באופן שנוסחה, יש בה כדי לטפל בבעיה כשם שפלסטר יסייע לרגל שבורה.
בפרשת מור, קבע בית המשפט העליון כי יש צורך בהוראה ברורה בחוק המקנה לבית המשפט את היכולת לחשוף פרטי גורם אנונימי באינטרנט. לכן עד אשר הכנסת תתכבד להוציא חוק שכזה תחת ידיה, ימשיכו גורמים עלומי זהות לפגוע באחרים וליהנות מחסינות מתנת בית המשפט העליון.
ניתן היה לצפות כי בעקבות פסק הדין, שר המשפטים ומשרדו יפעלו במהירות לניסוח הצעת חוק ראויה אשר תביא לפתרון כולל ורוחבי ככל שנוגע לחשיפת פרטי מעוול אנונימי העושה שימוש בטכנולוגיה כזו או אחרת. באותה הנשימה יאמר כי ניתן היה לקוות כי ח"כ מאיר שטרית ייקח את היוזמה לחקיקתו של חוק חשוב זה, באותה דבקנות של כומר אוונגליסט אשר נקט בעת שקידם את חוק המאגר הביומטרי .
חלפו להם שלושה חודשים ולח"כ אורלב נמאס לחכות למשרד המשפטים או לח"כ שטרית והוא החליט לפרסם הצעת חוק מבית מדרשו המשתרעת על שישה סעיפים ובסך הכל עונה על דרישת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, בעיון דוקטרינרי בהצעה, אין בה יותר מאשר יש בה.
נתחיל בכך שהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – חשיפת פרטי מעוול), התש"ע – 2010, נועדה לתקן חוק אחד בלבד – חוק איסור לשון הרע. ומה עם עוולות אחרות? כך למשל ניתן להמשיך ולהפר זכויות יוצרים באופן אנונימי ובית המשפט לא יוכל לחשוף את פרטי המעוול כי אין הוראה כלשהי בחוק זכות יוצרים המאפשרת לבית המשפט להורות על חשיפת זהות מפר זכויות יוצרים אנונימי. באופן דומה, ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם באמצעים טכנולוגיים וחוק הגנת הפרטיות לא יואיל. כך ניתן להמשיך גם לגבי חוק עוולות מסחריות ובכלל לגבי עוולות בכלל, כאלה שאינן נכנסות לגדר חוק איסור לשון הרע.
תיקון נקודתי לחוקים המתייחסים לעוולות ספציפיות, יוביל במקרה הטוב לעדכון איטי ומסורבל של מספר רב של חוקים. במקרה הרע, תיווצר הסדרה מבולבלת ומבלבלת במסגרתה יפותחו מבחנים ותנאים שונים, אשר בתורם ישמרו על תחושת המערב הפרוע.
מוטב כי הצעה כגון זו של ח"כ אורלב תתייחס באופן כללי לביצוע של כל עוולה, בין אם עוולה כללית על פי פקודת הנזיקין, ובין אם עוולה ספציפית לפי חוקים אחרים כגון: חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, חוק זכות יוצרים וכיו"ב. תיקון שכזה ניתן להכניס לפקודת הנזיקין ולהחילו על כלל העוולות בחקיקה הישראלית.
כמו כן, מוטב גם כי ההצעה לא תתייחס באופן ספציפי לאינטרנט ואף לא לספק שירותים באינטרנט, כפי שלשון ההצעה מלמדת. אין כל סיבה להגביל את הכלי המשפטי לחשיפת מעוול אנונימי רק לרשת האינטרנט ורק לספקי שירותים באינטרנט. כבר כיום קיימות טכנולוגיות נוספות במסגרתן ניתן לבצע עוולה וזו אינה מתממשת ואף לעיתים כלל אינה מתבצעת על הרשת. למשל, לשון הרע ניתן לבצע באופן אנונימי באמצעות מכשיר טלפון נייד ולא באינטרנט, כאשר את השירותים מספקת ספקית שרותי טלפוניה ולא אינטרנט. הניסיון מלמד כי בעתיד יפותחו טכנולוגיות אשר יעגנו מחוץ למעגל המוגדר כעת ההצעה ולכן כדאי לצפות פני עתיד ולהרחיב את ההגדרה כך שיחול על כל מי שיבצע עוולה בעתיד באמצעות טכנולוגיה כלשהי.
ככל שנוגע להגדרת "מפיץ" בהצעה, לא ברור מדוע בחר המנסח להתייחס לאתר האינטרנט בו התפרסם מידע פוגעני. הרי מטרת החשיפה למצוא את הישות המשפטית האחראית על ההפצה ולכן אין כל רלוונטיות לאתר אינטרנט שאינו ישות משפטית. כמו כן, ההתייחסות לאתר האינטרנט בהגדרת מפיץ עלול להתפרש כהגבלה בפועל על היכולת לחשוף פרטי מעוול שהפיץ מידע שלא באמצעות אתר אינטרנט, למשל באמצעות דואר אלקטרוני.
גם החלק החשוב ביותר בהצעה, זה שבמסגרתו מבהיר המחוקק מהו המבחן שעל בית המשפט ליישם בעת שיקוליו האם לחשוף את הזהות האנונימית, לוקה בחסר. דווקא במקום שבו יש להיכנס לעובי הקורה ולספק כלים לבית המשפט, לשון ההצעה מאוד תמציתית ומתייחסת לקיומו של "חשש של ממש" לביצוע העוולה. נוסח זה דומה לנוסח של הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008, אשר נראה כי אבד עליה הקלח, אך במסגרתה הוטל על השר להסדיר את התנאים הדרושים לחשיפה.
יש שיאמרו כי ניסוח לקוני זה של שלוש מילים יאפשר לבתי המשפט פרשנות רחבה אשר עם הזמן תהפוך להלכה מקובלת. לדידי, זו גישה בלתי יעילה אשר תשמר את חוסר היעילות וההיגיון שהופגן עד כה. כל שצריך הוא להביט על מספר ההלכות ופסקי הדין שניתנו בעשור האחרון בעניין חשיפת זהות מעוול בעוולת לשון הרע כדי להבין כי לכל שופט ולכל ערכאה פרשנות משלה. אם כבר מחוקקים, אז זה הזמן והמקום לשרטט גבולות גזרה ברורים יותר ליצירת סטנדרט אחיד בהכרעות עתידיות.
בסיום, מקנחת ההצעה בהוראה כי מבקש החשיפה יישא בעלויות הפקת פרטי המפיץ. שוב, יש בהנחיה זו יותר רע מטוב. ראשית, מה הכוונה ל"הפקת פרטי המפיץ"? האם הכוונה לבדיקה מהירה במערכת המחשב, פעולה שאורכת חמש דקות. או שמדובר בפעולה של מספר ימים בהם מעורבים חוקרים פרטיים ומומחים בתחום המחשוב. לא בכל מקרה יתאפשר לספק למצוא את המידע המבוקש גם לאחר חיפוש מאומץ. האם גם במקרה זה על המבקש לשלם לספק? שנית, מדוע לאפשר לספק לדרוש סכום ככל העולה על רוחו ולהטיל על המבקש את החובה לשלם סכום זה. מתן פתח שכזה יאפשר לספק לגבות סכומים מופרזים, בין אם במטרה להרתיע את המבקשים ובין אם במטרה לעשות קופה על גבם. אין חולק שעל הספק לקבל תמורה הולמת בגין מאמציו להפיק את המידע המבוקש. יחד עם זאת, יש להותיר את ההחלטה מי וכמה ישלם לבית המשפט ולכל הפחות לקבוע סכום קצוב וסביר.
ניתן לדון עוד ועוד בסוגיות נוספות העולות מלשון ההצעה, כאלה שפותחות פתח רחב לסרבול נוסף בעתיד. לכן, נעצור ונסכם כי יוזמתו של ח"כ אורלב ברוכה והגיע הזמן שמישהו בכנסת יתעורר ויטפל בבעיה אקוטית, עכשווית ואמיתית הפוגעת בחייהם של מאות אם לא אלפי ישראלים על בסיס יומי. יחד עם זאת, מוטב כי הצעה זו תיגנז ותוגש הצעה רחבה יותר אשר תטפל בבעיות העתידיות מראש ולא תמשיך במסורת הישראלית של טלאי על טלאי. אנו ממתינים לחוק הזה עשר שנים, נחכה עוד קצת.
