אתמול פורסמה החלטה בבש“א 11646/08 The Football Association Premier League Ltd. נ` פלוני ואח`, מפרי עטה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד“ר מיכל אגמון-גונן הקובע, בין היתר, כי גורם אשר המיר שידורי משחקי כדורגל מן הטלוויזיה לאינטרנט ואפשר גישה לשידורים אלה לכל מי שחפץ בכך – אינו מפר זכויות יוצרים . על 67 עמודים מנתחת אגמון-גונן מספר סוגיות בדין הקיברנטי, כגון: חשיפת פרטי גולש אנונימי, סמכות שיפוט“>סמכות שיפוט ועוד, תוך שימוש בעשרות פסקי דין, מאמרים וספרים מישראל והעולם. כהרגלה בקודש מעמידה השופטת פסק דין מלוטש, רב תפיסתי, מנקודת השקפה גלובאלית והשלכות מקומיות. פסק דין המצליח להציג גם לקורא שאינו משפטן כיצד ומדוע הגיע בית המשפט להכרעתו. לאור קוצר היריעה, אתייחס לתוצאות פסק הדין אך לכל המתעניינים בתחום, מאוד מומלץ לקרוא את פסק הדין ואף להמשיך ולעין ולו בחלק מן המקורות עליהן נסמך פסק הדין.
עובדות המקרה פשוטות למדי. התובעת, חברת פרמייר ליג בע“מ, מאגדת את קבוצות הכדורגל של הליגה המקצוענית הבכירה לכדורגל באנגליה – הפרמייר ליג, והינה בעלת זכויות היוצרים בצילומי משחקי הליגה בכדורגל אשר משודרים בלמעלה מ-200 מדינות בעולם, באמצעות מתן רישיונות שידור של המשחקים לגופים שונים. הנתבע 1, אדם אלמוני שזהותו ופרטיו אינם ידועים, מנהל ומפעיל אתר אינטרנט אליו ניתן להגיע באמצעות שני שמות מתחם http://livefooty.doctor-serv.com www.livefooty.org . באתר שירות מקוון המאפשר לגולשים לצפות בחינם במשחקי ספורט שונים לרבות משחקי הפרמייר ליג, אשר כאמור לתובעת זכויות יוצרים בהן. הנתבע האנונימי אפשר לגולשי האינטרנט לצפות במשחקים באמצעות התקנת תוכנה בשם sopcast המאפשרת המרה בזמן אמת של שידורי רדיו וטלוויזיה למידע אלקטרוני אשר “מוזרם“ מן השרת הממיר למשתמשי הקצה.כאשר התברר לתובעת כי הנתבע מאפשר לכל מי שחפץ לצפות במשחקים לעשות זאת באמצעות האינטרנט מבלי לשלם ולו אגורה שחוקה לתובעת, פתחה התובעת בהליכים משפטיים נגד הנתבע ובין היתר עתרה לחשיפת פרטיו. התובעת טענה כי מעולם לא נתנה לנתבע את הרשות לקחת את שידורי המשחקים ולהעביר אותם לקהל כלשהו באינטרנט. הנתבע מצידו טען כי באופן זה של הזרמת מידע בזמן אמת לא ביצע העתקה של היצירה השייכת לתובעת, אלא עשה שימוש הוגן ביצירה ולכן לא הפר את זכויות התובעת.
הליך פלוני אלמוני
מאחר וזהות מפעיל האתר אינה ידועה, בית המשפט בחר לנקוט בהליך שנוי במחלוקת, יציר הפסיקה, המכונה הליך פלוני – אלמוני. ההליך הוכר לראשונה על-ידי השופט בועז אוקון בה“פ 3260/04 ישראל אקרמן נ` היידפארק ואח`, בבית המשפט המחוזי בירושלים, אולם מאז נעשה בו שימוש רק במקרים ספורים הנוגעים לעוולת לשון הרע. אגמון-גונן סבורה כי אחד מיתרונות השימוש באינטרנט נמצא ביכולת לפעול באופן אנונימי. לכן, ממשיכה השופטת וקובעת, כל עוד הפעילות ברשת מתבצעת באופן חוקי, יש מקום לשמר את הזכות לאנונימיות גם בבית המשפט. כך באמצעות ההליך האנונימי תשמע עמדתו נתבע וזה יוכל להמשיך בפעילותו מבלי להיחשף. בית המשפט הורה כי עובדת פתיחת ההליכים המשפטיים נגד הנתבע יובאו לידיעתו וכן כי הוא מוזמן להגיב באופן אנונימי. בתחילה הנתבע התעלם אך בסופו של דבר הגיב באופן אנונימי כאשר עורך דינו מייצגו בבית המשפט.
היועץ המשפטי לממשלה וחקיקה יעודית לאינטרנט
באופן שאינו שכיח, פנתה השופטת ליועץ המשפטי לממשלה בכדי שזה יביע את עמדתו בגין הסוגיות השונות שהתיק מכיל. מפסק הדין מתברר כי היועץ המשפטי לממשלה העדיף להתייחס באופן מצומצם והביע את עמדתו אך ורק בנוגע לקיום זכויות היוצרים בצילום אירועי ספורט. היועץ המשפטי לממשלה התייחס גם להצעת חוק מסחר אלקטרוני אשר מזה שנים רבות נותרה בגדר הצעה. אגמון-גונן ניצלה את ההזדמנות בכדי להאיר ולהעיר לכנסת כי הגיע הזמן להסדיר בחקיקה ספציפית את הסוגיות המשפטיות הרבות שהעולם הקיברנטי הציף.
בית המשפט התייחס גם לעניין הפורום הראוי לדון במקרים בהם מדובר בפעילות מקוונת חוצת גבולות. עלתה השאלה האם במקרה זה לבית משפט ישראלי יש סמכות שיפוט מקומית לדון במקרה שבפניו. השופטת התייחסה לדוקטרינת הזרוע הארוכה כפי שזו קיימת בארה“ב ואף ציינה כי עקרון זה הוכר כבר בישראל במסגרת ב“ש (מחוזי ת“א) 90861/07 קרלטון נ` היחידה הארצית לחקירות הונאה.
בעיקרון הדוקטרינה קובעת כי ככל שתכני אתר האינטרנט והפעילות בו מכוונים לקהל הישראלי, לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בעניין הקשור לאתר. למרות שאין חדש במסקנה זו, אגמון-גונן הוסיפה הערת אגב מעניינת לגבי יכולת האכיפה. השופטת סבורה כי בעת שבית המשפט בוחן האם יש לו סמכות לדון בעניין שבפניו, עליו לקחת בחשבון האם בסופו של יום ניתן יהיה לאכוף את הכרעתו. גישה זו מעניינת מאוד מאחר ואם היא תאומץ בעתיד באופן גורף, תקטן יכולת נפגעים מישראל להתמודד עם פוגעים מחו“ל. יחד עם זאת, סביר להניח כי גם אם גישה זו תאומץ, קומץ מן המקרים יתבררו כבלתי אכיפים במידה מספקת בכדי למנוע מבית משפט ישראלי לתפוס סמכות על המקרה.חשיפת זהות ופרטי הנתבע
זו אינה הפעם הראשונה בה אגמון-גונן דנה בסוגיית חשיפת זהותו של גורם אנונימי באינטרנט. השופטת דנה לפני מספר שנים בהיותה שופטת בית משפט השלום בירושלים בבש“א 499/05 פלונית נ` בזק ואח`, בשאלה זו במסגרת תביעת לשון הרע ואף יצרה מבחן אשר לדעתי חרג מכוונת המחוקק. עם השנים נוצרו מספר מבחנים נוספים, הן בבתי משפט השלום והן במחוזי, כאשר כיום עדיין אין הלכה אחת מחייבת.
לאחר שסקרה את התפתחות הפסיקה, השיקולים והרף הנורמטיבי הקובע מתי יש לחשוף את פרטי האנונימי, אגמון-גונן הציגה גישה רעננה שאינה מתמקדת רק במקרים הנוגעים לזכויות יוצרים. השופטת הציגה טיעון, די משכנע יש לומר, כי יש לעודד את השיח, היצירה והשיתוף המקוון באופן חופשי ככל שניתן תוך צימצום “אפקט הצינון“. לאחר מכן, הפעם בהתמקדות בפגיעה בזכויות היוצרים, לדעת בית המשפט, לאור ההשפעה השלילית של אפקט הצינון, על מי שיבקש לחשוף זהותו של גורם אנונימי באינטרנט לעמוד בשני תנאים ועל כתפי הנתבע האנונימי תנאי נוסף. ככל שנוגע למבקש החשיפה – עליו להציג ראיות אשר יש בהן, ברמת הסתברות גבוהה, כדי להוכיח כי אכן בוצעה הפרה. כמו כן על המבקש להוכיח כי מדובר בהפרה חמורה במיוחד או שהתבצעה בנסיבות חמורות. הפעם, בניגוד לפסיקה קודמת, בית המשפט מבהיר כי אין בקביעה זו כדי להפוך את דרישות הסף מן הדין הפלילי לדרישות הסף בהליך האזרחי וטוב שכך. עדיין אינני חש בנוח עם ההבחנה בין מפר זכויות יוצרים מקוון לבין חברו אשר ביצע את ההפרה בעולם הפיזי. למרות זאת, יכול ובעתיד יתברר כי גישה זו אכן מאזנת באופן ראוי את ההתנגשות בין זכויותיו הקנייניות של היוצר לבין אלה העושים שימוש ביצירתו.כך או כך, צריך לזכור כי אין מדובר במתן חסינות למעוול המקוון אלא רק בשמירה על אנונימיותו במהלך הדיון המשפטי ולשם כך נקבע התנאי השלישי – התייצבותו של האנונימי לדיון, בדרך כלל באמצעות עורך דין אינטרנט או עורך דין סייבר. לכן כאשר המבקש את החשיפה יעמוד בשני התנאים והאנונימי לא יתייצב לדיון – זהותו תחשף. במידה ויתייצב, יבחן בית המשפט את כלל הראיות והטענות ויקבע האם יש מקום לקיים את הדיון מול נתבע אנונימי או לחשוף את זהותו. בעניין זה אציין כי ככל שנוגע להתנהלות הדיון, הצגת הראיות והוכחתן, יש קשיים לא מבוטלים בעובדה שבעל הדין אנונימי, אך דיה צרה לשעתה.
זכות יוצרים
בית המשפט בחן את לשון המחוקק לכפי שזו מופיעה בחוק זכות יוצרים, 2007, החדש ובהתאם לנסיבות המקרה. בית המשפט סקר את שתי הזכויות החדשות שנכללו בחוק החדש – “זכות העמדה לרשות הציבור“ ו- “זכות השידור“. בית המשפט ביצע השוואה בין אמנות בינלאומיות, חוקי זכות יוצרים ממדינות אחרות והחוק הישראלי. באמצעות השוואה זו הגיעה אגמון-גונן למסקנה כי המחוקק הישראלי בחר באופן מודע לצמצם “את זכויות היוצרים בנוגע לפעילויות ברשת, מתוך הכרה בחשיבותה החברתית למימוש זכויות חברתיות=תרבותיות“ ככל שנוגע לזכות “העמדה לרשות הציבור“ זו מכילה בתוכה את מימד הזמן אשר מצריך את היות היצירה זמינה ונגישה לציבור בכל זמן שיבחר. מאחר והזרמת משחקי הכדורגל התבצעה בשידור חי ולא נותר עותק של השידור אצל הנתבע, היצירה אינה זמינה לציבור הגולשים באינטרנט בכל זמן שיבחר. לכן, מסיק בית המשפט, זכות ההעמדה לציבור לא הופרה. ככל שנוגע ל-“זכות השידור“, החוק מתייחס לאופן הטכנולוגי באמצעותו מתבצע השידור “העברה קווית או אלחוטית“ ואינו מתייחס לאינטרנט או להעברה בשיטת הזרמת מידע. השופטת מציינת כי מחוקק שהיה מעוניין בכך, כמו שניתן לראות מן החוק האנגלי, היה כולל בהגדרה גם העברת מידע ממוחשב בטכנולוגיית הזרמת מידע. למרות שמספר מלומדים ישראליים הביעו דעתם כי יש לכלול את שיטת ההזרמה בתוך הגדרת השידור בחוק זכות יוצרים החדש, אגמון-גונן סבורה אחרת. השופטת טוענת כי כאשר חוקק חוק זכות יוצרים החדש, המחוקק הישראלי היה מודע לכל הסוגיות הטכנולוגיות, אמנות וחקיקה בינלאומית. בכל זאת, בחר המחוקק להימנע מהגדרה כוללנית וביצע הבחנה ברורה לגבי הזכויות הנוגעות להעברת יצירה לציבור והאופן שבן מתבצעת ההעברה.הואיל וכך בחר המחוקק הישראלי, יש להתייחס לכוונתו המדויקת ולא להרחיב את הפרשנות אשר היה מקובל לעשות עם חוק זכות יוצרים הקודם ולכן קובע בית המשפט כי “על פני הדברים העברת נתונים בטכניקת streaming באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים אינו מהווה שידור, ועל כן האתר אינו מפר את זכויות היוצרים של המבקשת.“.
שימוש הוגן
אחד הסייגים לזכות היוצרים הינו “שימוש הוגן“ ביצירה. אגמון-גונן נוקטת בגישה כי למרות שהמחוקק נמנע מלציין כי השימושים המותרים ביצירות הינם “זכות“, לדעתה ולדעת מלומדים נוספים, שימוש הוגן הינה זכות בעלת חשיבות מכרעת המאזנת באופן ראוי בין הזכות הקניינית לזכות השימוש. השופטת אף קובעת כי בעידן המידע “ההכרה בזכות להשתתף בחיי התרבות, וליהנות מתוצרי הקידמה, כזכות חוקתית שתממומש במסגרת השימוש ההוגן, תביא לאיזון ראוי בין זכויות היוצרים לזכויות המשתמשים.“.
בשאלה האם במקרה זה קמה הזכות לשימוש הוגן, בית המשפט בחן את כל המבחנים הרלוונטיים המופיעים בחוק זכות יוצרים החדש: מטרת השימוש ואופיו; אופי היצירה שבה נעשה השימוש; היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
מנסיבות המקרה התברר כי לנתבע אין אינטרס כלכלי מהותי בהעברת המשחקים וכי הצפיה בהם אינה כרוכה בתשלום לנתבע. כמו כן בית המשפט מצא כי קיימת חשיבות רבה לנגישות כלל ההמונים לשידורי ספורט לאומיים ובינלאומיים ולא רק לאלה שיכולים לשלם דמי מנוי. השופטת הדגישה כי פערים סוציו-אקונמיים עלולים לגדול ולהחמיר אם יוטלו הגבלות על הנגישות באינטרנט מכוח דיני זכויות היוצרים.
בית המשפט הכיר בעובדה כי אין זכויות יוצרים במשחק הכדורגל, או באירוע הספורט עצמו, אלא באופן צילום המשחק על-ידי התובעת. “משחקי כדורגל כשלעצמם אינם מהווים יצירה שהיא בלב ליבם של דיני זכויות יוצרים“ לעומת יצירות אחרות כגון שיר, ספר, מחזה, סימפוניה, סרט או צילום אמנותי. את ציבור צופי המשחק מעניין יותר תוכן המשחק והתוצאה מאשר היצירתיות בצילום המשחק. לכן, קובעת אגמון-גונן, קל יותר לתת את הזכות לשימוש הוגן ביצירות מסוג שכזה. בית המשפט המשיך וקבע כי אלה שאין להם כסף לשלם או שאינם מעוניינים לצפות במשחקים בטלוויזיה, אינם צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה ולכן אין בצפייתם במשחק באמצעות האינטרנט כדי לפגוע בכיס התובעת.
בסופו של דבר מגיעה השופטת אגמון-גונן למסקנה הסופית כי באיזון בין זכויות התובעת לבין זכויות המשיב והציבור המשתמש בשרותיו, נוטה הכף לטובת המטרות החברתיות החשובות. לפיכך, הנתבע יוותר באלמוניותו ואם ירצה, רשאי להמשיך ולהעביר את המשחקים לאוהדי הספורט ברחבי העולם.
סיכום
מדובר בהחלטה חשובה העוסקת במספר סוגיות משפטיות – אינטרנטיות בלתי פתורות באופן ראוי. תוכן החלטה מעיד עד כמה קיים חלל חקיקתי ככל שנוגע לדיני רשת והצורך העצום בהסדרה נורמטיבית ויפה שעה אחת קודם. הטיעונים החברתיים אשר מצאו מקום של כבוד בדיון אל מול יסודות הקניין, מלמדים על הלך מחשבה אשר צובר תאוצה בשנים האחרונות במיוחד לאור כניסת האינטרנט לחיינו. יחד עם זאת, למרות רדיקליות ההחלטה, אשר יכול ועוד תעמוד במבחן הערעור, עדיין אין בה כדי לאפשר לכל מי שחפצה נפשו לשדר יצירות של אחר באמצעות האינטרנט, לעשות זאת ללא הרשאה מבעל הזכויות ביצירה. קל וחומר כאשר מדובר ביצירות אשר נמצאות בלב ליבם של דיני זכויות היוצרים. לכן, בשלב זה, יש להתייחס להחלטה זו בזהירות ולהבין כי היא ניתנה בהתאם לנסיבות מסויימות ואין בה היתר גורף לשידור תכנים של אחר באינטרנט.
