אין ספק כי התיקון לחוק העונשין, הגברת האכיפה ומספר לא מבוטל של הרשעות, הגבירו את ההרתעה מפני איסוף וצפייה בתכנים פדופילים.
בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן לאחרונה ברע"פ 3890/09 ענבר מור נ` מדינת ישראל, ניתן לומר כי כמעט ולא ניתן להתחמק מהרשעה בגין עבירה של החזקת תוכן תועבה ובו קטין.
במקרה זה, החזיק מור 60 סרטים בהם ניתן לראות קטינים מקיימים יחסי מין. סרטים אלה הורדו מאתרי אינטרנט שונים ואוחסנו במחשבו של מור. במסגרת הדיון שהתרחש בבית משפט השלום בתל-אביב, הודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו. כחלק משיקוליו, התייחס בית המשפט גם לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ להימנע מהרשעה בעבירה זו, על מנת לא לפגוע בעתידו של מור. המדינה התנגדה לגישה זו ודרשה כי מור יורשע. בית המשפט השתכנע מהמלצות התסקיר והחליט שלא להרשיע את מור. המדינה אשר התנגדה לקו ההגנה הזה, כאמור, ערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
המדינה טענה כי מדובר בעבירה הכרוכה בפגיעה בחסרי ישע. ההסדרה הנורמטיבית באמצעות עבירה זו הינה חלק ממלחמה בינלאומית בתופעת הפדופיליה. המדינה הציגה כי במקרה זה חשיפתו של הנאשם התבצעה באמצעות פניה של האינטרפול אשר עקב אחר הנאשם בעת שגלש באתרים בהם ניתן למצוא תכנים פדופילים. המדינה הוסיפה וציינה כי אין במקרה זה נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את הנקיטה בהליך החריג של סיום ההליך במבחן ללא הרשעה.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה והרשיע את מור בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט קבע כי מור, בצורה עקיפה, נתן ידו לניצול אותם ילדים המופיעים באותם סרטונים, שהרי אם לא היה קהל צרכנים הגולש לאתרים שבהם מפרסמים סרטונים מסוג זה סביר מאוד להניח כי התופעה לא הייתה באה לעולם או לפחות ממדיה היו מצטמצמים.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מדובר בתופעה גלובלית של פדופיליה וניצול ילדים לצורך הפקת תכנים מסוג זה וכן כי זוהי רעה חולה שהעולם כולו מתמודד עמה. לכן, בית המשפט ממשיך וקובע, על מדינת ישראל לתרום את חלקה לביעור "שוק הפדופיליה" והתופעה המכוערת של ניצול קטינים. בית המשפט סיכם כי סיום ההליך ללא הרשעה משדרת מסר שלילי ללוחמים בתופעה הבזויה.
בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הפך את פסק הדין של בית משפט השלום והרשיע את מור, הגיש מור בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השופט אדמונד לוי דחה את בקשתו של מור וקבע כי אין מקום לשמוע את המקרה הזה בסיבוב שלישי. כמו כן, קבע השופט לוי, כי ההסדרה הנורמטיבית נועדה בעיקרה להפסיק את התופעה החמורה של התעללות בקטינים. משכך, ממשיך השופט לוי, גם אם אין פגיעה ישירה בקטינים, בכדי למנוע את התופעה הפסולה, החזקת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין מהווה עבירה.
משבית המשפט העליון קיבע את ההיגיון שעמד מאחורי חקיקת העבירה – טיפול במעגל צרכני תכנים פדופיליים, אין ולא נותר עוד ספק כיצד בתי המשפט יפרשו את האיסור בעתיד. לכן, כל מי שייתפס כאשר במחשבו תוכן פדופילי, דינו הרשעה ולצידה כליאה לפרק זמן לא מבוטל.
מספר ימים לפני מתן פסק הדין בעליון, בתיק אחר העוסק באותן הנסיבות, אשר ניתן בבית משפט השלום בתל-אביב ב – פ 007936/07 (שלום תל-אביב) מדינת ישראל נ` פלוני, נקבע כי הנאשם רק "צפה" בתכנים פדופילים ולא "אחסן" אותם במחשבו ופעילות זו מותרת על-פי החוק.
בהתחשב בפרשנות בית משפט השלום למילה "החזקה" ולכך שבית המשפט העליון לא נדרש להביע דעתו בעניין – לא ניתן להתעלם מן השאלה כיצד יש לפרש את המילה "מחזיק"?
חבל שבית המשפט העליון לא הביע דעתו גם בעניין הפרשנות, בכך היה סוגר את הגולל על טענת ההגנה האחרונה אשר מסכלת את מימוש תכלית החוק – ביעור תופעת ניצול הקטינים למטרות מין.
אם הפרשנות היא כי "מחזיק" אינו שקול ל-"צפייה" מקוונת, אזי לצרכני הפדופיליה הישראלים פתרון זמין למדי וההרתעה תעלם. מאידך, כפי שכתבתי בעבר, אם בית המשפט יפרש את המילה "החזקה" ככוללת גם את פעולת הצפייה, אזי השיניים של החוק אף יהיו חדות יותר, בכפוף לדרך איסוף המידע והוכחת הצפייה על-ידי החשוד בצריכת תכנים פדופילים.
