לאחרונה הודיעה רשות השידור השוודית כי תתחיל לחייב בעלי מכשירי Ipad ומחשבים אישיים באגרת טלויזיה, גם אם הם לא מחזיקים מכשיר טלויזיה.
ההכרזה על הרחבת האגרה מגיעה כחלק ממהלך רחב, של רשות השידור השוודית והערוץ הממשלתי-SVT, שעיקרו פתיחת שידורי הערוץ לכלל האוכלוסיה באופן חינמי דרך האינטרנט. פתיחת הערוץ לשידורי אינטרנט חינם תאפשר לכל משתמש המחזיק סמארטפון או טאבלט לצרוך את שידורי הערוץ. בעקבות זאת, החליטו בערוץ לחייב כל בעל מכשיר נייד לשלם את אגרת הטלויזיה גם אם אינו מחזיק מכשיר טלויזיה, אך הדגישו כי על אף שבעלי טאבלט יחוייבו, בעלי סמארטפון לא יחויבו משום שרשות השידור מבינה שאין זה שימושו העיקרי של המכשיר ולכן אין לחייב בגינו.
במצב הקיים היום, כל אזרח שוודי שמחזיק מכשיר המסוגל לקלוט שידורי טלויזיה נדרש לשלם אגרה שנתית בסך של כ-320$ שנגבה על-ידי רשות השידור הציבורית. מנכ”לית רשות השידור השוודית מצדיקה את הרחבת התחולה של האגרה בכך שלטענתה החוק, שנחקק ב-2006, מחייב את כל מי שיש לו גישה לערוצי הטלויזיה או שיש ברשותו מכשיר שמסוגל לקלוט שידורים כאלו, לשלם את האגרה. כספי האגרה נועדו לממן את ערוץ הטלויזיה ותחנת הרדיו של רשות השידור והם נגבים גם אם האזרח אינו צורך שידורים או שירותים הניתנים על-ידי תחנות אלו.
המצב המתואר לעיל מזכיר את המצב הקיים בישראל. סעיף 28א(א) לחוק רשות השידור תשכ”ה-1965 קובע כי: “המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית..”. מקריאה פשוטה של החוק ניתן להבין שהחיוב באגרה נובע מעצם החזקת מקלט הטלויזיה, ללא קשר לעצם השימוש במכשיר וללא קשר לצריכת התכנים של הרשות- בדיוק כמו בשוודיה. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר בוחנים את מיקום סעיף 28א(א) ומגלים שהוא נמצא תחת פרק “נכסים וכספים” הדן בדרכים למימונה של רשות השידור, גם כן- בדיוק כמו בשוודיה. דא עקא, שחוק רשות השידור הישראלי, וכן תקנות רשות השידור השונות, חסרים את ההגדרה ל”מקלט טלויזיה”.
בית המשפט נחלץ להוציאנו מהצרה ונתן פרשנות למושג הסתום. בפסיקתו, קבע בית המשפט העליון כי: “בגדר מקלט טלוויזיה נמצא כל מכשיר, או מערכת של מכשירים, אשר מבצע את הפונקציה האמורה של קליטת גלי רדיו והמרתם לכלל תמונה ” (ע”א 1934/91 רשות השידור נ’ גיורא שור, פ”ד נ(4) 856 859 ).
אלא שכאן לא תם העניין- עדיין אנו נדרשים לשאלה מהו ביצוע של פונקצית הקליטה. שאלה זו הובילה את בית המשפט לפתח את מבחן הפונקציונליות. לפי מבחן זה, לא החזות החיצונית של המכשיר היא שקובעת האם הוא מקלט טלויזיה, אלא שלמותו הפונקציונלית, גם אם שלמות זו מגיעה מחיבור של מספר מכשירים יחדיו. כך למשל, מחשב המחובר למכשיר אחר המאפשר לו קליטה של שירותי טלויזיה יוגדר במבחן הפונקציונליות כמכשיר אחד וימלא את הגדרת “מקלט הטלויזיה”.
כעת צפה לה שאלה נוספת- מה יהא דינו של מחשב שאין לו רכיב של קליטת שידורים אך יש לו פוטנציאל להפוך למסך טלויזיה. לכאורה, עפ”י מבחן הפונקציונאליות כל עוד לא חובר המחשב לרכיב המאפשר לו קליטה אין הוא מוגדר “מקלט טלויזיה”. מאידך, חלו שינויים בטכנולוגיות השידור וכיום המחשב עצמו מאפשר קליטה באמצעות רשת האינטרנט. הסוגיה עלתה בשנים האחרונות כאשר ניסתה רשות השידור להחיל את האגרה גם על מסכי מחשב בטענה שמסך מחשב מכיל את הפוטנציאל לקלוט שידורים. כאן נכנסה הפסיקה וקבעה כי לא די בתשתית תיאורטית ונדרשת תשתית עובדתית לכך שהמחשב, באופן קונקרטי, יכול לקלוט את השידורים. בפס”ד שניתן ב-2008 קבע השופט עודד מאור כי אפילו מחשב שמחובר לכרטיס טלויזיה, שמאפשר לו לקלוט שידורי טלויזיה דרך האינטרנט, יהיה פטור מאגרה משום שרשת האינטרנט אינה נחשבת כמקור חיצוני לעניין קליטת שידורים ( 724128/07 רשות השידור נ’ רודוי אדוארד).
ניסיון לאמץ את המהלך השוודי, שכולל את פתיחת השידורים לצפיה חינמית ברשת האינטרנט וחיוב מכשירים ניידים, למאבקה של רשות השידור, מעלה שאלות חדשות. האם פתיחת השידור באופן חינמי משנה את אופן תפיסת ה”קליטה” ע”י הפסיקה? שהרי כבר לא מדובר בשליטה סטנדרטית של גלי רדיו אלא מעבר לשיטת שידור חדשה ועל-כן עשוי להשתנות מבחן הפונקציונליות. במידה וכן, האם המשמעות היא שגם מכשיר נייד שנעדר את היכולת לקלוט שידורים רגילים, יחוייב באגרה? לענ”ד התשובה מעט מורכבת.
מחד, ברור שהאגרה אינה תלויה כלל באופן השימוש או הצריכה של התכנים. כמו כן בהחלט ניכר שאופן השידור השתנה וכעת נסמך על טכנולוגיות שידור שונות מאלו שהיו נהוגות בעת חקיקת החוק, ובהן שידור באמצעות האינטרנט, ומשכך מכשיר המסוגל לקלוט שידורי אינטרנט, כגון טאבלט או סמארטפון, ממלא את המבחן הפונקציונאלי ויש לחייבו באגרה. מאידך, יש מקום לבחון מחדש את משמעות המונח “מקלט טלויזיה” שכן דווקא טכנולוגיות השידור החדשות ומגוון המכשירים החדשים המסוגלים לקלוט את השידור מעוררים ספקות בעניין הגדרת מכשיר הטלויזיה.
לטעמי, הבעיה נעוצה בכך שהמחוקק לא השכיל עדיין להתאים את המשפט לטכנולוגיה ונראה שהוא מצפה שיקרה ההיפך- דהיינו- שטכנולוגיה תתאים עצמה למשפט, דבר שאונס את בתי המשפט לתת פרשנות מפולפלת על מנת לצלוח את המשימה. אם כן, לדעתי, הפיתרון נעוץ בחקיקה חדשה שתרענן את החוק כך שיתאים לעידן המודרני. בהזדמנות זו מומלץ למחוקק, ולרשות המבצעת, לבחון מחדש האם לא כדאי לתלות את האגרה באופן השימוש ובצריכת התכנים, גם אם הדבר יוביל לקריסת רשות השידור, שכן רק כך האגרה תצדיק את עצמה.
