שירותי סטרימינג שינו את האופן שבו אנו צורכים תוכן, צופים במה שרוצים ומתי שרוצים. לכך הייתה השפעה רבה על הרגלי הצפייה ברחבי העולם, מכיוון שאנשים אינם מוגבלים עוד על ידי גבולות גיאוגרפיים או לוחות זמנים של שידורים. גם חברות הכבלים והלוויין החלו להציע מנויי סטרימינג, מתוך הכרה בפופולריות הגוברת של צריכת תוכן מסוג זה.
נכון לפברואר 2022, 3.28 מיליארד אנשים ברחבי העולם השתמשו בשירותי הזרמת וידאו. בישראל, על פי דוח בזק משנת 2020, כמעט כל משתמשי האינטרנט (93%) צופים בתוכן באמצעות טכנולוגיית הזרמת מדיה דיגיטלית.
הטכנולוגיה המשמשת בטלוויזיות ובמכשירים המספקים שירותי סטרימינג הפכה אותם לאמצעי מעקב אשר יכול לאסוף מידע על הצופים. המידע שנאסף על הצופים והרגלי הצפייה שלהם – כמו באילו ערוצים, סרטים או סדרות הם צופים, באילו שפות, באילו ימים או באילו שעות, אילו סדרות הם מסמנים כמועדפים וכו' – נחשב כמידע אישי. ועיבוד המידע הזה מאפשר לחברות סטרימינג להתאים את התוכן שלהן לצופים. יכולת זו לאסוף ולעבד כמויות גדולות של נתונים אישיים מחייבת חברות הפועלות בשוק זה לעמוד בחוק הגנת הפרטיות ובתקנות הקשורות לו.
החשש כי איסוף נתוני התנהגות הצופים ובניית פרופיל משתמש עלול לשמש למטרות נוספות מעבר למתן חווית צפיה אישית. הרשות להגנת הפרטיות בישראל זיהתה את הסיכון, ניתחה את מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש עבור שירותי הזרמת מדיה דיגיטלית נפוצים, וגיבשה שורה של המלצות לשימוש בטוח ומאוזן תוך שמירה על פרטיות המשתמש.
